<h1>ספר הישר לר"ת — שו"ת סימן ע"ו</h1>
<h2>דף כט:</h2>
כתבת אמרתי גבינה פירשא בעלמא הוא, לא היו דברים מעולם. על חלב קיבה פירשתי כן והעמדתי מהלכתא דשילהי כל הבשר [קט"ז ע"ב] שרבינו שלמה מחקו. ונ"ל דהא דאמרינן קיבה שבשלה בחלבה אסורה היינו היכא דלא שהה במעי בהמה כדי קרישה והעמדה. והא דאמרינן בע"ז [כ"ט ע"ב] דפירשא הוא, היינו היכא דשהה במעיה כדי קרישה שאם ינקה מן הטרפה ושהה במעיה כדי העמדה דהיינו כדי קרישה ובישלה בההיא חלב מותרת, אבל אם לא שהה כדי קרישה ובישלה בההיא חלב אסורה דההוא לא פירשא הוא אלא חלב גמור אותו עצמו שינקה. ועדיין עולם מנהגו נוהג כשרוצין ליקח חלב קיבה מן טלאים, מניקין אותן ומשהין מעט לקרוש ואח"כ שוחטין אותן. תיצב"י.
<h2>דף נט:</h2>
על היין היוצא דרך שוליים ונגע בו גוי בחוץ לשוליים מותר לדברי הכל. לדברי מותר דמפרישנא ניצוק אינו חיבור ורבותינו נמי שרי ליה דניצוק דאזיל לאיבוד הוא, דמפרשי כולהו ניצוקי מכלי אל כלי או לבור. ועוד לא מחזקינן דליהוי טופח ע"מ להטפיח דדלמא איכא שום עכבא כיון דמיהדק קצת דלא הוה כעין ברזא [נ"ט ע"ב]. דאפילו עד ברזא דאיכא מאן דאסר [ס' ע"א] ולא יותר (אפילו) [אלא] כשהכניס אצבעו אבל קילוח למרחוק שרי אם נגע לדברי הכל, וכ"ש יין שותת טיף טיף. ועירוב מקוואות כשפופרת הנוד בחלל לבדו, אבל במים די בטופח להטפיח ובאשבורן. והא דאמרינן לאפושי מיא ביבמות [ט"ו ע"ב] לא שצריך לכך אלא הרואה אומר לאפושי מיא הרחיבוה כב"ש.
<h2>דף סו.</h2>
על החרצנים של איסור שנתערבו ביין ואין שם קיתון של מים לא בתחילה ולא בסוף נראה לי (שהוא נסך) שהחרצן בטיל בזגי ההיתר שהם עינבי והבלוע בחרצן האיסור חמרא דיין נסך שמו, והאי שמא לחוד [והאי שמא לחוד]. ואע"פ שהאיסור בלוע כל מקום שהוא שם איסור עליו, והזגין והחרצין של היתר שם זג וחרצן של היתר עליהם כדאמרינן חמרא חדתא בעינבי. ועוד דלדברי הכל מותרין ואפילו האיסור בעין ואין זגין, דסמיכנא אמאי דפסיקנא דמין במינא בששים חוץ מטבל ויין נסך שנתנסך לע"ז.
<h2>דף עב:</h2>
על היין היוצא דרך שוליים ונגע בו גוי בחוץ לשוליים מותר לדברי הכל. לדברי מותר דמפרישנא ניצוק אינו חיבור ורבותינו נמי שרי ליה דניצוק דאזיל לאיבוד הוא, דמפרשי כולהו ניצוקי מכלי אל כלי או לבור. ועוד לא מחזקינן דליהוי טופח ע"מ להטפיח דדלמא איכא שום עכבא כיון דמיהדק קצת דלא הוה כעין ברזא [נ"ט ע"ב]. דאפילו עד ברזא דאיכא מאן דאסר [ס' ע"א] ולא יותר (אפילו) [אלא] כשהכניס אצבעו אבל קילוח למרחוק שרי אם נגע לדברי הכל, וכ"ש יין שותת טיף טיף. ועירוב מקוואות כשפופרת הנוד בחלל לבדו, אבל במים די בטופח להטפיח ובאשבורן. והא דאמרינן לאפושי מיא ביבמות [ט"ו ע"ב] לא שצריך לכך אלא הרואה אומר לאפושי מיא הרחיבוה כב"ש.
<h2>דף עד:</h2>
וחבית שאין מכניסו לקיום ועירו ממנו יין והדיחוהו יפה אין חוששין לשאר חרצנים דחרצני זגי התר מבטלין אותו יין איסור הבלוע בחרצני וזגי האיסור אם ישנן, וכ"ש שמספיקא לא נאסור. ועוד מין במינו כי האי בשעת הדחק מורינא להיתרא. ועל הכלי נסך שפירק בו הע"א הענבים והיין קודם משיכה הכל מותר כדפרישית.
<h2>דף עה:</h2>
גם שהזכיר אחי בכתבו אלי על גיגית שדורכין בה, שאלת אם הנעורת שבין הסדקים כדין רווקי דארמאי דמיישנן. על זה אני משיב כי הנעורת הנתונה בין סדקי הגיגית וכן נקב שנסתם בשעוה או בזפת אין נ"ל איסור והרי הוא כשאר כלי. שברווקי דארמאי אמרינן דכיתנא מיישנן וגם קנקנים מזופפים מיישנן שהכלי עיקרו כיתנא ונתינת יין ברווקי ועיקרו מחופה, אבל כלי פשתן אם נפל יין עליו אין צריך הגעלה שלא מצינו שאסרו התלמוד. ומעשים בכל יום מטפחות ומפות נופל עליהן יין וגוי מעמיד השלחן ולמחר מתייבשות וחוזר ונופל יין ואין אנו אוסרין. והלכה רופפת קח לך המנהג.
